מאמרי ראש חודש

"הודו לה' כי טוב", אין טוב אלא אור, ואין טוב אלא תורה, וקאי על תרי"ג מצוות שנאמרו למשה שהם לה' לבדו. "יאמר נא ישראל", קאי על ז' מצוות דרבנן, שגם כנס"י המחולקים לג' סוגים כהן לוי וישראל ביכולתם להמשיך אור א"ס בג' קוין תורה עבודה וגמ"ח, וז' מצוות דרבנן הוסיפו חכמי ישראל כדי שיהי' "לעולם חסדו", שיהי' חסד ה' מאיר גם למטה מטה באישון לילה. לכן ניתוספו בבית שני בראותם שאין גילוי אלקות בכנס"י כ"כ ע"י מצוות דאורייתא, מפני הנפילה שנפלו ממדריגתם, ולא יוכלו להאיר האור בכלים דתומ"צ, לזאת הוסיפו מצוות דרבנן לפי העת והזמן ע"ד חנוכה ומגילה ונט"י וגם אמירת הלל בר"ח מדרבנן, להמשיך קדושה בימי חול, שהוא נעלה יותר מהאור שנמשך בתרי"ג מצות דאורייתא ונמשך למטה יותר ופועל עילוי גדול יותר בעבודה בעניני הרשות "בכל דרכיך דעהו" שהיא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, שנוגעת בעצם הנשמה בעומק יותר מהעבודה דקיום המצוות. עוד י"ל הלשון פרשה קטנה, ששייך אפילו לקטן שבקטנים, כי זה נוגע ובא מצד עצם הנשמה, הרי זה שייך לכאו"א עד לקטן שבקטנים, כי מצד העצם כולם שוים.

העבודה בששת ימי המעשה, בחריש, הכנעת הגוף לעשות היפך רצונו, ובקציר, זריעת תומ"צ חדורים באהוי"ר. הם הכנה ליום השבת, ולאחריה מתחיל עוה"פ בעבודה זו לעלות בשבת הבאה "מדי שבת בשבתו" למדרגה עליונה יותר, כי מצד הקירוב והעלי' מרגיש שיש עלי' שאינו יכול להגיע אליה וחוזר לבטל עצמו לרפויי ארעא לעלות יותר, עד "יבוא כל בשר גו'" שגם הבשר הגשמי יבוא להתקרב לשרשו "להשתחות לפני ה'".

תשובה אותיות בושה, יראת בושת מהתבוננות בגדולת ה' "ולא ידח ממנו נדח", שכל ניצוצי נש"י סופן לאשתאבא בגופא דמלכא ע"י לבושי תומ"צ הצריכים לשרש נשמתו, השלמת הלבושים ע"י הבושה מהתבוננות באלקות שהוא מציאות אמיתי ומרגיש כעני ואביון המתבייש בזכרו מעמדו ומצבו ויבכה במר נפשו כמו בתפילת נעילה. זהו ענין גלות ויציאת מצרים בעבודה. סיבת אמירת מאמר נורא זה בפ' וארא (ולא שמות) הנה במאמר די"ט כסלו נת' מעלת הבירורים דלעתיד על הבירור דימי שלמה שנתבררו רק ניצוצות השייכים לקדושה, אבל לעתיד ע"י מעשינו ועבודתינו יתברר גם אלו שנאבד מהם אור הקדושה לגמרי. ונתבאר שם שהעלאת הניצוצות שנתרחק ונאבד הוא ע"י "וחסידיך יברכוך", שממשיכים פנימיות עתיק ע"י תורת החסידות, הנה דרוש זה (דער פרומער וארא) המדבר בענין "לא ידח ממנו נדח" הוא דוגמא לפעולת תורת החסידות בבירור ניצוצות אלו. סיום המאמר: תוכן הדרוש בעניני פרומקייט כו' (כפי שנק' "דער פרומער וארא") הו"ע הביטושים ברוחניות, ע"ד ענין הגלות והשעבוד בחומר ובלבנים כפי שהוא ברוחניות, בחומר דא ק"ו ובלבנים דא ליבון הלכתא כו'. עי"ז הי' יכול להיות מעמד ומצב של גאולה, שאז יכולים לפעול באמירת הדרוש ענין שהוא מעין ודוגמת שלימות הבירור דלעת"ל, שגם הניצוצות שנתרחקו ונאבדו, יתעלו ויוכללו בקדושה. כל זה מודגש עוד יותר עתה, שנשארו כמה ימים לביאת משיח, ולכן מפיצים (מ'גיסט) חסידות בריבוי, החל מהביכלאַך של רבינו הזקן, וכן הביכלאַך של הצמח צדק, שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו, שמדפיסים לאחרונה, ועד לדרושי רבינו נשיאנו, שעי"ז מאירים את החושך כו' ועד שזוכים לביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש וכו' מצד מעלת תומ"צ שפועל ביטול היש (דבראשית ברא אלקים) לאין. ענין ר"ח שינוי וביטול בלבנה ע"י עבודה דביטול. בר"ח ניסן כללות העבודה (גם עבודת התשובה) הוא בדרך דילוג. לר"א בתשרי עתידין ליגאל, אם ישראל עושים תשובה מיד נגאלין. בחינת אמי. לר"י בניסן עתידין ליגאל, למעלה מהשתל', בחינת בתי. הגילוי דלעתיד תלוי במעשינו ועבודתינו בגלות לכן צ"ל שניהם, תשובה בער"ח ועליה בראש חודש.

ויסעו ממרה ויבואו אלימה, אותיות אלקים ואלי מ"ה, התהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא, כשיבנה ביהמ"ק ת"ב יהפך ליו"ט גדול, יהפכו ימים אלו למועדים וכו'. גבורות דקדושה פנימיותם חסד, רחץ ה' צואת בנות ציון מצד אהבתו אליו, מזה משתלשל מרה ויסורים. לא די בחיצוניות אהבה לזה, אלא פנימיות אהבת אב הרחמן, לכן ת"ב חל ביום א דפסח בחשבון דא"ת ב"ש, פנימיות החסד מתגלה בגבורות, בספר הבהיר "מים הרו וילדו אפילה" החשך מקורו ממים, פנימיות החסד. אך כשרואה האב שאין הבן יכול לקבל היסורים באהבה הוא מתחרט ומשפיע לו חסדים בגלוי, אפילו אם הסיבה לכך היא שחסר בעבודת הבן, לא יכלו לשתות מים ממרה כו מרים הם בעצמם, ויורהו ה' עץ החיים, תורה, ולא ע"י יסורים וחלים רעים, ודוקא תורה שבע"פ שנתלבשה בטענות שקר נסעה וירדה למטה ומ"מ נעשה מזה יחוד נפלא עם הקב"ה שאין יחוד כמוהו, עץ חיים למחזיקים בה. יששכר וזבולון תמכי דאורייתא, פועלים וימתקו המים, ונפעל גם ע"י עץ מר (דעה ב') כי החשך עצמו מצ"ע מאיר. עד ויבואו אלימה, זיי גייען אריין בענין החסדים. אל"י-חסד. מ"ה-חכמה, "וזהו ויסעו ממרה, אז מפארט ארויס מהגלות, וכבר יצאו ביסורים שהיו ע"ע לכל הדעות, ונעשה הויסעו נסיעה אחר נסיעה עד לעבר הירדן מזרחה בביאת משיח צדקנו".

בנשמת האדם ב' דרגות, העצם וכוחותיה. עצם הנשמה, פנימיות הלב, לא שייך בה שביה אלא גלות ומתגלה ע"י ג' קווין דתורה עבודה וגמ"ח, עי"ז כל מהותו הוא "ציון" וסימן לענייני מעלה. אבל אם חסר בעבודה זו פועל גם בעצם הנשמה וצריך פדיה מדברים המכסים (אף שאינו בשביה) ע"י עסק התורה שהיא למטה כמו למעלה. אבל פדיית כוחות הנשמה המתלבשים בגוף, בשביה, הוא ע"י צדקה, כללות המצוות שהתלבשו בגשמיות. בעבודה הוא החילוק בין בעלי תורה, צדיקים, יששכר, לבעלי מצוות, בע"ת, זבולון. בעולמות החילוק הוא בין אצילות (ארץ-ישראל) ובי"ע (חוץ-לארץ). כמו"כ ב"שנה" הוא החילוק בין זמן הקיץ לזמן החורף. בכאו"א צריך להיות עבודה בכל הג' קוין ובסדר הזה. לכן קבעו הפטרה זו בשבת לפני ת"ב כדי להקדים רפואה למכה, שהתורה והצדקה יפעלו הפדיה בפועל ע"י תפילה קו העבודה. "פדאני" ממש באופן דפדה בשלום נפשי.

לעת"ל הלכה כב"ש דר"ה לאילן הוא בא' בשבט, וגם לב"ה הרי ר"ח כולל גם את ט"ו בו. אילן עיקרו גפן וזית היינו פנימיות התורה רזין דרזין שיתגלה ע"י משיח, נוסף על תבואת דגן שהוא נגלה דתורה שניתן במ"ת. וצריך לזה חרישה וזריעה, ענין היגיעה בתורה בחומר ובלבנים ק"ו וליבון הלכתא. ענין הגלות שהיה הקדמה למ"ת, לאחר הקדמת "וארא אל האבות" בא הגילוי דשם הוי' דלעילא למשה שהיה תכלית הביטול "ונחנו מה" והמשיך זאת לכ"א מישראל בשלימות בר"ח שבט, בו "הואיל משה באר את התורה הזאת", מפי עצמו, באמרו "אלה הדברים" בגילוי, מראה באצבע, שלימות דמ"ת. והדברים נזכרים ונעשים ומעלין בקדש, לא רק העליה דמ"ת הנגלית לאחר שעבוד מצרים אלא בזמן מוגבל, ע"ד צמיחה לאחר זמן הזריעה. אלא גילוי פנימיות התורה לאחר אריכות גלות זה האחרון. ע"ד אריכות זמן לצמיחת האילן. לכן א' שבט הוא ר"ה לאילן לב"ש שהלכה כמותו לעת"ל, וההתחלה כבר בזמן הגלות, שבר"ח כלול כל ימי החודש, מוסיפים בלימוד התורה באופן של יגעת ומעבירים ממנו עול דרך-ארץ ויוצא מהגלות דחומר ולבנים ועבודת פרך ואז מצאת בפנימיות התורה, בחינת זית וגפן דתורה עוד בזה"ג באופן דיפוצו מעינותיך חוצה עי"ז ברענגט-מען אלקות גם ל"נדחך בקצה השמים".

בראש חודש השלישי עוד לפני מ"ת לפני ביטול הגזירה ולפני ארץ יראה ושקטה, חידוש וקיום העולם, הנה כבר באו מדבר סיני, וקרבנו לפני הר סיני ונפעל ענין ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחד בלב אחד, ביטול הכלים, הכנה למ"ת שהיא שעשועים לפניו, ותומשך ותבוא לעולם עד שהאדם הלומד למטה בביטול מברר ספק גם למעלה ולהבדיל בין כשר, טהור וקדוש, ללעומת זה. בירור זה הוא בכח העצמות, לכן ההכנה לזה הוא אחדות ישראל עם העצמות ע"י ביטול הכלים בחודש השלישי, בשלשה דברים עליהם העולם עומד, ובאופן גלוי, ביום הזה. אך כדי שהעולם לא יבלבל באו למדבר סיני, ירדה שנאה ללעו"ז, "ויסעו מרפידים", שרפו ידיהם מד"ת, והתקשרו לתורה כפי שקשורה למעשה בפועל ומחבר עליונים ותחתונים באופן של תוקף ועוז.

עיקר העליה לרגל ג"פ, כשם שבא לראות כך בא ליראות, הראיה מצד הנשמה, ישר יחזו פנימו, השתחוואה פנימית שבנשמה, (מקשר זאת לעניין מסעות בנ"י ביד משה ואהרן עד לאשתאבא בגופא דמלכא בעצמות ומהות). לעתיד לבוא אין צורך לחכות לג' רגלים אלא יעלו ביותר ע"י העבים שיביאו את בנ"י לירושלים מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו, "מי אלה כעב תעופינה", יגיעו עוד לפני כניסת השבת או החודש בימות החול (חידוש הרבי בהגהה מדויק בלשונות בפסיקתא רבתי) יתירה מזה, בשבתו של שבת וחדשו של חודש שלמעלה משבת וחודש סתם. "והיה" לשון שמחה, אותיות ו"ה, הנגלות, כל ישראל שווים, תומ"צ, משפט וצדקה, קודם לי"ה, הנסתרות לה"א, כל חד לפום שיעורא דילי'. "כל בשר", לא רק לעיני בשר אלא הבשר עצמו יראה שפי ה' דיבר, "אמר הוי" בלשון רכה, "וכן תהי' לנו דבער"ש לאחר חצות בסוף האלף השישי יבואו העננים ויקחו את כאו"א לביהמ"ק השלישי".

שמים וארץ, תומ"צ, רצוא ושוב, בתורה ובישראל. לעת"ל "שמים וארץ חדשים". גם עכשיו אפשר לחדש בתורה וכו' אלא שאינה התחדשות גמורה אלא חידוש הישנות. גם אין נשמות חדשות כי כולם נכללו בנשמת אדה"ר. לעת"ל חידוש אמיתי בתורה בעולם ובנשמות, "אשר אני עושה". אלא שזה תלוי במעשינו עתה "כן יעמוד זרעכם (לימוד התורה באופן דלאפשא בה) ושמכם" (קב"ע שמו של המלך) ובפרט בזמן הגלות, ע"ד הודאת יתרו קודם מ"ת גרם יתרון האור מן החשך, כך התחדשות דלעתיד מהעבודה דעתה. כי נש"י עלו במח' כמו הבן טרם הולדו, הבעש"ט טרם התגלותו היה עוזר למלמד תינוקות ואומר עמהם "יש"ר מברך" וכיו"ב "מפי עוללים ויונקים יסדתי עוז" וזה יביא להתגלותו לבחי' נעלית ביותר.

היום עוסק בתורה, הנה אף שאינו טרוד כמו בעל עסק, מ״מ הנה בשעה זו שהוא עושה מלאכה הוא ירידה כו׳. וזהו השאלה "לא היה צריך" עצם ענין בראשית בתורה, מדוע פתח בזה ולא ב"החודש". כי צ"ל ב' העבודות, ביהכנ"ס וביהמ"ד; מנהג דרך ארץ, דגם בעלי עסק אפילו בשעת הדחק שהטרדה גדולה יותר מדאי, מחוייב בתפילה ובתורה, ועד״ז מי שתורתו אומנתו צ״ל אצלו לא רק תורה ותפילה, אלא צריך גם להפסיק לעשיית סוכה ולעשיית לולב, דרך ארץ. השאלה "לא הי׳ צריך כו'" היא מצד החשיבות דתפילה ותורה לגבי עבודת הבירורים, הוצרך להקדים 'החודש' ל'בראשית' כפי שהוא הסדר בכל יום. והתשובה היא, אמת מצד הגילויים צ"ל תורה תחילה, אבל "כח מעשיו", יש מעלה יתירה במעשה שאינה גם בעסק התורה, דסוף מעשה במחשבה תחילה. ולכן פתח ב'בראשית', כי נתאווה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים, אתכפיא ס"א אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין, שהו״ע נפלא ביותר כמבואר בארוכה בדרוש ההילולא. ומתאחד בנותן התורה למעלה מגילויים. "כח מעשיו" פועל שיהי׳ "הגיד (והמשיך) לעמו", ושיהי׳ "לתת להם נחלת גוים", בפועל ובגלוי, וע״י העבודה בה'סוף מעשה' דימי הגלות שבעולם העשי׳, יתגלה ה'מחשבה תחילה'.

הוראה נצחית מעניין המסעות לכל אחד ולכל זמן כולל ובמיוחד בזמן הגלות. אדם עובר בחייו מ"ב מסעיו ובפרטיות בכל יום מתחילת ירידת נשמתו עד שעולה למעלה באמרו בידך אפקיד רוחי לשאוב לה חיים ממקור חיים העליונים. ע"י שם מ"ב, כח העלאה, מ"ב תיבות דפרשה ראשונה דק"ש, המסע הראשון היה ממצרים, עליה באין ערוך, כשם שהקב"ה אין סוף גם העליה היא א"ס. מתחיל בעליה מתאוות האכילה; "פיתום", פי תהום האומר הב הב, "ורעמסס" המסס, מסס רע, מעכל המאכל, וישמן ישורון ויבעט, עד שבאים על ירדן יריחו. הנתינת כח מלמעלה ע"י "ויכתוב משה" שושבינא דמלכא, "מוצאיהם" מוצא נשמות, "למסעיהם" למטה מטה, "ואלה מוצאיהם למסעיהם" ע"י אהרן שושבינא דמטרוניתא, לעלות נש"י, בהעלותך את הנרות, והרוח תשוב גו' אשר נתנה. כמו כל מצווה עושה רושם על כל היום כן המסעות כל מסע פעל על שלאחריו עד ירדן יריחו, משיח דמורח ודאין, גילוי היחידה.

בפסוק נזכר רק העליה דשבת ור"ח ולא של ג' רגלים, וגם הקדים ר"ח לשבת, חידוש בעליה לרגל ראיית פני ה"א, גילוי פנימיות בראי'. מציאות אלקות בעולם אינו בהעלם, בעולם עצמו רואים שיש בורא ואפשר גם להסבירו לגוי, אלא שהוא בחי' אלקים. ולישראל קבע מועדים זמנים מסוימים בהם גילוי אלקות בבחי' ראיה שאז השמחה ביין, דבר המגלה, משא"כ בשבת ענינו עונג שאינו גלוי. לעת"ל יוסף אור וגילוי, חדשו של חודש ושבתו של שבת בלי לבושים, בחי' ראיה. זה עיקר החידוש, לכן לא נזכר העליה בג' רגלים. אלא שגם ביו"ט יהיה חידוש הישנות, אבל לא חידוש מעיקרא שהוא יש מאין. "יבוא כל בשר להשתחוות", לא רק עיני בשר, מצד הביטול שהוא רך ועניו. קשור לראש הפרשה "וארא גו' לתת להם א. את ארץ כנען ב. את ארץ מגוריהם ג. אשר גרו בה", ג' עניני ארץ המבואר בתו"א עה"פ "ארץ ארץ ארץ שמעי דבר הוי'".

ג' בחינות ארץ, כנס"י, תורה שבע"פ ומצוות. ג' בחינות שמים, ז"א, תושב"כ ותורה. בעבודה, תורה שמים, ומצוות הוא ארץ, כסא והדום, המשכה והעלאה, שמים פועל רצוא, ענין המדות. וארץ, שוב, ביטול דמלכות. בתורה יחוד נפלא וכו', במצוות נעשה לו ית' דירה בתחתונים. ענין כיסוי ולבוש דשמים מקיפים שלמעלה מגדר המשכה קשור לאמיתת המקיף למעלה מאורות וכלים, לכן בא בירידה בכיסוי ולבוש ופועל אחדות באו"כ ונמשך לתחתון שאין למטה ממנו עד שנמצא בכ"מ בשוה. כך בביטול דדכא ושפל רוח אין הפרש בעבודתו אם היא ברוחניות או גשמיות, שמים או ארץ, הכל שוה ממש וכל מציאותו לשמש את קונו, וזה שייך בכאו"א שהוא חלק מעם קרובו העם הנבחר למעלה מרצון, "אתה" דו עצומ"ה "בחרת" ע"ד "אתה הראת לדעת".

גילוי חדש לגמרי, "אשר אני עושה", מ"מ תלוי בעבודת ישראל "כן יעמוד זרעכם ושמכם", תורה חדשה ושמים וארץ חדשים תלוי בעבודת ישראל בחושך הגלות. בדרושי וארא נת' ענין הגלות הנמשל לעיבור והגאולה ללידה. אף שנולד דבר חדש שלפני זה היה ירך אמו וכשנולד חל עליו דין פקו"נ, מ"מ העיבור הוא הכנה שיגמרו אבריו, כך הגלות הוא הכנה לגאולה. עד"ז עבודת האבות הם הכנה ועיבור לעבודת משה שהיה בתכלית הביטול "ונחנו מה", לכן נגלה אליו "אני הוי'" באופן ד"נודעתי" בחי' דעת, וביטול הגזירה במ"ת. לכאו' יפלא אומרו על האבות שהם בחי' עיבור דעינים להם ולא יראו וכו', אלא שלגבי הלידה נחשבו כעיבור, אלא שמאידך גיסא עבודתם גרמה ומביאה לגאולה. ע"ד המבואר דשם יהודה (ביטול דהודאה בזמן הגלות) כולל העבודה דראובן שמעון ולוי, ויש את כל הכוחות שהאבות זכו לנו, כולל ההבטחה עמדו הכן כולכם והכנת הכפתורים, ובפרט שקורין בהפטרה דשבת זוכים לגילוי שמים וארץ ותורה ונשמות חדשים, ובפרט בהקדמת גילוי תורה חדשה דפנימיות התורה שגם היתה ע"י נשמה חדשה שהוא אדמו"ר הזקן.

כל ר"ח ובפרט ר"ח סיון בו הושלמה ההכנה למ"ת, נקרא "ביום הזה", ענין ר"ח מולד הלבנה ע"י קבלתה מאור השמש אור חדש, יחוד שמשא וסיהרא, לאחר ביטול ומיעוט הלבנה. עד"ז ביטול בנ"י בבואם להר סיני לקבל התורה, עי"ז המשיכו שדיבור האדם בתורה הוא דיבורו של הקב"ה ממש, וידבר גו' לאמר. וזה נמשך מבחי' "אנכי", שלמעלה מ"הוי' אלקיך", שמש ומגן הוי' אלקים, ועי"ז הוצאתיך מארמ"צ, מתבטלים כל המצרים וגבולים של העולם לעשות מהם דירה לו יתברך בתחתונים ע"י ג' העמודים דתורה עבודה וגמ"ח שעליהם העולם עומד וקיים.