כגוונא – תשמ"ה

עיקר מהותו של האדם הוא מידותיו, ועיקר עבודתו בתיקונם. לכל מידה מציאות בפ"ע. משא"כ מוחין עניינם אחדות. ויש מדות שבשכל ומאוחדות בתכלית. "אדם, אדמה לעליון". כשם שיש מדות ומוחין למטה כמו"כ למעלה; בי"ע, מידות; אצילות עולם האחדות, מוחין. ע"י המלכות נעשה עליית העולמות לאצילות בשבת, חיבור ואיחוד מדות במוחין "אוף הכי איהי אתייחדת לתתא", עומק הכוונה שיהיה התכללות המלכות במידות, חיבור ז"א ומלכות, "למהוי עמהון חד לקבל חד". כדי לחברם צריך כח שלישי נעלה מהם, בחי' הכתר "ואתעטרת בכמה עטרין לגבי מלכא קדישא".

המשכה זו נעשית בקבלת השבת, תוספת שבת, שממשיכים ברכה (המשכה) במלכות "ואתעטרת לתתא בעמא קדישא .. ולומר ברכו את ה' המבורך". עבודה זו (יחוד זו"נ ע"י כתר) קשור ליצי"מ ושבת הגדול, שנצטוו "ולקחתם לכם אגודת אזוב". אגודה, התאגדות והתאחדות, שנעשה ע"י האזוב, אור עליון שמחברם. א' - רזא עילאה. ז' - שבע מידות. ו' -המשכה באות ב' - בעולם (בראשית ברא) והכח לעבודה זו, ע"י ביטול, האזוב קטן מכל הצומח "ואתעטרת לתתא בעמא קדישא".