התחברות
המשך א י"ב תמוז

מי מנה עפר יעקב – תשי"ח

ירידה לעפר יעקב ועלי' לרובע ישראל
י״ב תמוז. לכללות מאמר זה ומאמר שלאח״ז (ד״ה והי׳ שארית יעקב) ראה ד״ה ויצא יעקב תר״ל. תרל״ג. פר״ת. תרפ״ז. וראה ביאוה״ז (לאדהאמ״צ ולהצ״צ) ר״פ ויצא. ד״ה תניא כו׳ משביעין אותו להצ״צ נדפס בקיצורים והערות לתניא (קה״ת, תשמ״ט). ״אמר מאמר דא״ח ד״ה מי מנה עפר יעקב, בביאור השמות יעקב וישראל. ויצא יעקב מבאר שבע, חרון גרון, וגם החילוקים דבאר שבע (בקמץ ובסגול). באחת השיחות שאחרי המאמר ביאר הפסוק והשב לשכנינו שבעתיים מקאַפּיטל ע״ט, וביום ג׳ קרא את ר׳ י.כ. ואמר לו כמה דברים, וביניהם גם ששיחה זו יכניסו בהמאמר״ (מיומן א׳ התמימים).

תקציר

יעקב וישראל שמות הנשמה, כל המסופר בו ישנו בעבודה דכל ישראל: "ויצא יעקב", חכמה, "מבאר שבע", בינה שורש הז' מדות, "וילך חרנה", נמשך למלכות דיבור, או "באר שבע", מלכות, "וילך חרנה", לקליפת נוגה ולמטה מזה. בשניהם הירידה צורך עליה, "ויפגע במקום", הוא מקומו של עולם, נתינת כח ל"וילן שם כי בא השמש", גם במקום שאין מאיר בו גילוי אלקות נמשך יו"ד דיעקב. בעבודת האדם שעיקרה תפילה היא המשכת שורש הנשמה ברגל שבנשמה, המשכת י' בעקב, ע"י התבוננות דשמע ישראל, שהכח דעניני עולם הוא מלמעלה מהטבע, הוי' אלקינו, ועי"ז נעשה רגש האהבה, מדות, ופעולה בגילוי, מלכות.

"מבאר שבע" בקמץ לשון שבועה דמשביעין אותו, "תתן אמת ליעקב", שגם בנשמה למטה נרגש האמת ד"אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים", והשבועה היא מ"ימי קדם", מדות שלמעלה מסדהש"ת והשבועה זו נתינת כח ל"ויצא יעקב".

מבחינת "מי" נמשך "מנה" עד ל"עפר יעקב", עי"ז נעשית עליה "ומספר את רובע ישראל", שד' חלקי הנשמה מאירים (מספר) בבחי' היחידה. זהו "והשב לשכנינו שבעתיים אל חיקם", הפיכת מדות דלעו"ז לקדושה, ונעשה "אנחנו עמך וצאן מרעיתך", מבטל טענת בל-עם, ששולל מעלת ישראל שהם "עמו וצאן מרעיתו" דהקב"ה, מעין זה בזמן הגלות ע"י אותות ומופתים שנעשים ע"י צדיקים.

פרשה / חג