דודי לי ואני לו – תשכ"ז

בחי' יחיד למעלה מהשתלשלות. בחי' אחד, שיש מציאות עולם אבל בטל. כתר, קדוש ומובדל מהשתל'. אצילות, ברוך בכלל השתל' ושייך בו ברכה והמשכה. כדי להמשיך מבחי' קדוש צ"ל מקודש העליון, "שאו ידיכם קדש וברכו את הוי" ע"י העבודה. "ידיכם" ב' ידיים, ב' פסוקים דק"ש, יחודא עילאה ויחודא תתאה. אמנם, בהעדר עבודה לא נמשך מקודש העליון ונשאר למעלה. ענין הגלות, קוב"ה סליק לעילא ולעילא לבחי' יחיד, שם כחשכה כאורה, לכן יכול להיות ענין הגלות. כדי לבטל זה צ"ל ההמשכה מיחיד לאחד ע"י מס"נ.

וזהו ענין שבת הגדול שנצטוו "ויקחו להם איש שה לבית אבות" עבודת המס"נ שהיא ירושה מהאבות עי"ז המשיכו יחיד באחד. "ויקחו להם איש" המשכה מבחי' "א-ל אנכי ולא איש" לבחי' "הוי' איש מלחמה", עי"ז היתה הגאולה ממצרים. בגלות "הוא לי לרועה, ואני לו לצאן", צאן מורה על עבודת המס"נ, שיש בה מעלה גם לגבי אב ובן "הוא לי לאב ואני לו לבן", וכשם שביצי"מ הי' מס"נ עוד בהיותם במצרים, כן הוא עתה, גם בזמן הגלות ישנו ענין המס"נ, ועי"ז פועלים את הגאולה האמיתית והשלימה.